.

3 רמות בכל מאבק לקראת סמינר להורים "מעבר מתגובתיות למנהיגות"

חזרה לאתר

להפוך את הטפל ליקר

 

כן כן, עובדות היסוד של ההורות הן קשות מאד.
אולי הקשה בהן היא העובדה שילדינו מאד מאד מעריכים אותנו.
לא משנה מה עשית בחיים שלך, כמה אתה מרוצה מזה, כמה אתה מתבייש בזה – מבחינת ילדייך אתה המנהיג המושלם. אדם שיש לו את כל הנתונים הדרושים כדי להנהיג בחוכמה, ברגישות ובנחישות את המשפחה שבה ילדך נולד. זו אולי בשורה משמחת למי שרוצה להנהיג.
אולי אפילו בשורה משחררת למי שבין כה וכה מעדיף לשאול את עצמו מה באמת חשוב לו, ואיך באמת כדאי להשיג את מה שחשוב לו ומה באמת ההשלכות של כל בחירה וכל מילה וכל מעשה שלו.
אבל מי באמת רוצה להיות מנהיג שכזה בנוגע לחיי המשפחה?
מי מוכן לעצור ולשאול את עצמו "למה באמת כל כך חשוב לי שהוא לא יאכל את העוגיה לפני הארוחה " לפני שאומר " בוא לשולחן, תסיים את מה שהכנתי לך ואז תקבל עוגייה"...
מבחינתנו העובדה שאנחנו המנהיגים המושלמים לילדינו יכולה להיות בשורה קשה או בשורה משמחת – מבחינת ילדינו זה לא משנה. עד שלא נוכיח להם בשיטתיות יום אחרי יום, שנה אחר שנה שאין לנו רצון להתיישב על כס המנהיגות המפואר שהם מייעדים לנו – הם לא יוותרו.
רק אם "נקפיד " לנהוג בתגובתיות, נשלוף משפטים מהשרוול ונמשיך להשתמש בכוחנו כדי להשיג תוצאות מהירות ושטחיות – הם יאלצו להשתכנע שכל מה שמעניין אותנו זה שיהיה שקט או שלא יאכלו ממתקים או שלא יהיו יותר מדי במחשב.
הם יאלצו לוותר על האפשרות המרגשת - לגדול כמנהיגים לצד מנהיגים – האפשרות שבה לגמרי בטחו בינקותם ומתוך פחד או מתוך ריצוי או מתוך ויתור על עצם האפשרות ללכת אחרינו בשמחה, הם ישתלבו בחיי הבית לפעמים באסטרטגית הויתור " טוב אבא, אם זה מה שאתה אומר " או באסטרטגיית הדרישה " לא אכפת לי ממך אבא, אני יעשה מה שבא לי!".

אז אולי קשה לשמוע שנולדנו להנהיג. את החיים שלנו. את המשפחה שלנו.
ואולי אחרי ההלם הראשוני נשמח לשמוע שיש אפשרות לגשת אל כל מאבקי הכוח, אל כל המפגשים בין הרצונות שלנו לשל ילדינו מתוך נקודת מבט של מנהיג/ה.

 

צריך לקחת בחשבון שגם אם אנחנו כמהים לקול חדש מתוכנו שיבוא וינהיג את המשפחה הזאת, אנחנו ורוב ההורים סביבנו, כל כך רגילים לחשוב שהפתרונות הפשוטים טובים לנו, שלפעמים יש תחושה של כובד כשעומדים להיפרד מה"מה לעשות" לטובת ה"מי להיות".
החשיבה המקובלת שמשתוקקת לתכל'ס זועקת " עזוב אותי משאלות קשות , מה באמת אני רוצה? מה הצרכים האמיתיים שלי? במה אני מאמין? אני לא מוכן שאחרי השעה תשע הילדה תסתובב בבית וזהו. אצלי בתשע כיבוי אורות ונגמר היום וזהו!"
ובכל זאת – בגלל שאני מכיר כל כך טוב את התשוקה הזאת לפתרונות פשוטים אצלי - אני מרשה לעצמי להציע שהתוצאות שלה גם הרסניות וגם ממש לא הכרחיות.
ניקח דוגמא מלמעלה למטה, כלומר מפני השטח אל העומק.
הרובד העליון הוא רובד האמצעים (הגבולות) שבהם אני משתמש כדי להנהיג. אני קורא להם אמצעים כי בעולם שהוא לא צבא או פנימייה גרמנית במאה התשע עשרה הגבולות אינם מטרה בפני עצמה. משתמשים בהם כדי לאפשר לצרכים אמיתיים להתקיים.
אז נתחיל :
"בתשע סיימנו את ההשכבה ואת במיטה לבד".
בהרבה מקרים ממש חשוב שאדע בדיוק מתי אני רוצה לסיים את ההרדמה. כמו שבהרבה מקרים חיוני שיהיה לי ברור איזה סוג של מגע מתאים לי שיתקיים בבית. וכמעט בכל המקרים – חשוב לילדה או לילד שלי שמה שבאמת חשוב לי, אתמסר אליו, אסכים לזכור אותו ואכבד אותו ואמשיך לדבוק במה שחשוב לי גם כשלא יראה טוב לאנשים אחרים, גם כשהילדה או הילד שלי לא ירצו בזה וגם אחרי שעות או ימים או שבועות שבהם התבלבלתי – אזכר מה חשוב לי ואחזור להכיר בזה ולהבהיר לילדיי כמה זה חשוב לי. במלים, במחשבות ובמעשים.
אבל יש משהו עוד יותר חשוב. האם זה באמת חשוב לי?
האם זה באמת המנהיג שאני שזה חשוב לו או שזה ילד מפוחד, קליפה של בנאדם, ערימה של הרגלים או סתם אחד שעושה מה שמקובל...
כדי לברר את זה חייבים להעמיק אל הרובד השני ואל הרובד השלישי.
הרובד השני הוא הצרכים שלי או שלה שאותם האמצעי או הגבול אמור לספק :
צורך שלי – חייב להתפנות כדי לפגוש את עצמי ואת האשה שלי לפני שמתמוטטים למיטה.
צורך שלה – צריכה לישון מספיק שעות כדי שתוכל לקום בשמחה ובקלות לבית ספר.

ומה עם הרובד השלישי. העמוק. המהותי?
מה החזון שלי על חיי וחיי משפחתי שאני מממש כשמטפל בצרכים האלה באמצעי הזה?
אוקיי. כאן עצרתי. ובמשך כמה שעות טובות "ברחתי" לעניינים אחרים. כי לא היתה לי תשובה פשוטה ומהירה מוכנה ל"לשליפה".
למה חשוב לי שבתשע היא תישן כבר?
למה חשוב לי כל כך שהילדה שלי תוכל לקום בבוקר בקלות ובשמחה לבית ספר?
למה חשוב לי כל כך דווקא בתשע לפגוש את האשה שלי?
אה. הבנתי.
הרובד השלישי – העמוק, הוא תחושת רווחה ושפע בחיים שלנו.
מרגש אותי לגמרי כשמדמיין אותי מגיע בבוקר להעיר את ילדתי והיא פוקחת עיניים בשמחה והולכת ללא מאב"ץ (מאמץ שהוא מאבק) לצחצח שיניים ולהתלבש וכל זה...
מרגש אותי ממש כשמדמיין אותנו – אותי ואת פיול – בשעה תשע ורבע יושבים רק שנינו בסלון, עדיין לגמרי ערניים, מסתכלים זה על זה, שואלים "מה נעשה עכשיו?" בלי לחץ. בלי מתח. בלי תחושת הקריטיות.
בשפע וברווחה.
זאת המהות. זאת הסיבה העמוקה.


אז בואו נציב כמה גבולות.

אבל נעשה את זה בסטייל.

כל גבול שחשוב לנו להציב לילד או לילדה שלנו - נספק לו הסבר.
הסבר תלת שכבתי (כמו טישו קלינקס האלמותי בשלוש שכבות, זה שעושה חשק לבכות) ואם אין לו הסבר טוב, כזה שמכבד את המנהיג, את הבורא שני , נוותר עליו.
עכשיו – כשאצא למסע שבו אני מנהיג את משפחתי מהרגעים העמומים שבהם רק הגוף שלי ממשש את דרכו אל מיטות שבהן ישנות כל מיני ילדות - אל הפינאלה, הסיום המרגש בשעה תשע – עכשיו מי שיגש לשם הוא אדם אחר. זה המנהיג החכם והרגוע שאני. זה שיש לו סיבה ממש טובה לקחת את עמו למדבר של טיפלויות כביכול
" בואו לשולחן" "עכשיו זמן האמבטיה" "רק סיפור אחד ודי..." כל האמצעים האלה (שאף אחד מהם לא קדוש וכולם ברי החלפה) מאפשרים לצרכים חשובים להתקיים. והצרכים עצמם אינם קדושים, ולא מחייבים שום מלחמה. ואני לא נפגע או יוצא למלחמה כשהיא לא נרדמת ערב אחד לפני תשע או כשאין לי אפשרות להתפנות בתש ורבע אבל... הצרכים האלה חשובים כל כך בזכות החזון שהם מאפשרים לי להגשים. חזון על חיי משפחה של רווחה ושפע. חזון של עצמי כאדם שנפגש עם יקיריו ללא מאמץ, בפניות ובקלות.
זאת המהות.
* * *

אז בואו נהפוך את היוצרות. נתחיל שוב מפני השטח.
נלך צעד צעד. נפגוש את המאבטח שהפכנו להיות, זה כל מה שמעניין אותו זה להשאיר מחוץ למועדון את מה שמאיים ולהכניס את מה שמותר, בקיצור "מציב הגבולות". אבל במקום לבנות לו אנדרטה ( "ילדים צריכים שיציבו להם גבולות" ) ובמקום לסלק אותו ( " נו טוב , שיעשו מה שהם רוצים, אין לי כוח ) דווקא נקשיב לו לעומק. בתוכו נמצא את ה"מנהיג הפנימי " האבוד...
שלב ראשון :
ניקח "גבול" שהיצבת אתמול בערב. או היום בבוקר.
למשל " אוקיי עברה שעה, לסגור את המחשב".
שלב שני :
לצורך המשחק הזה שבו אנחנו מסכימים למצוא את ה"מנהיג הפנימי " שמסתתר בכל מאבטח שילדינו פוגשים בבית בקניון או ברכב – נתחיל להתייחס בכבוד למאבטח ונשאל אותו "למה" :
מה הצורך – שלך או של הילד שלך שעליו הגבול שהיצבת אמור לענות?
במקרה הזה זה יכול להיות : " שאני רוצה להיפגש עם הילד שלי" או " שיהיה קצת יותר שקט בבית" או " שהילד שלי ישחק גם במשחקים אמיתיים" או " שלא יהיה כל כך חסר מנוחה ". או "להרגיע את הפחד שלי מזה שהוא מכור למשחקי מחשב". ועוד ועוד.
חשוב לכתוב כאן רק את הצורך האמיתי שלך. לא משהו כללי. לא משהו שקרתא איפושהו. רק מה שבאמת חשוב לך באופן אישי.
כבר בשלב הזה אולי נגלה כמה דברים שלא מסתדרים עם ה"מנהיג הפנימי". הנה כמה אפשרויות לדוגמא.
1. אולי הגבול ששמתי לא קשור צורך אמיתי שלי אלא צורך שהיה להוריי ואני מתפעל באוטומט?
2. אולי הגבול ששמתי נועד להרשים? – ברור שגם להרשים זה צורך אבל לא כזה שניתן להנהיג איתו.
3. אולי הגבול ששמתי הוא שריד לזמנים קדומים שבהם היו לי או לילד שלי צרכים שכבר אינם רלוונטים. (למשל הקפדתי על שעת השינה, כשהילדה היתה מנותקת מתחושת הזמן אבל עכשיו היא כבר מחוברת הרבה יותר ממני, ואין סכנה שלא תישן במידה שצריכה.
4. אולי הגבול שהיצבתי נועד לענות על צורך שכל ההורים סביבי מחשיבים או שהמומחים שקראתי מחשיבים אבל כשאני מקשיב מחדש לעצמי, אין לי באמת צורך כזה (למשל שהילד שלי יקפיד להכין שיעורי בית).
5. אולי הגבול ששמתי לא תואם את הצורך? למשל הגבול "חייבים להתרחץ" לא תואם את הצורך " שיהיה נקי" כי בימים שהוא כל הערב בבית הוא נקי גם בלי אמבטיה.

  1. ואולי שמתי גבול בגלל צורך של בת הזוג שלי? ברור שזה יפה שאני מיישר איתה קו, ברור שלפעמים חשוב לי לרצות אותה ואני מוצא את עצמי מייצג אותה אבל יהיה לי קשה מאד להנהיג את ילדי לפי צרכים של מישהו אחר.
    זה גם לא יאפשר לי לעבור לשלב הבא:
    שלב שלישי :
    בשלב השלישי אנחנו פונים אל המאבטח ושואלים אותו לא רק "למה" אתה עושה את זה, אלא גם
    " מה החזון שלך? "
    ברור שכל מאבטח מקצועי יתבלבל, אחרי שנייה יתעשת ואם לא יגרש אותנו מייד מהמועדון, יגיד לנו לחכות, יחייג למנהל המועדון ויברר איתו מה החזון כאן אצלנו הערב. אבל במקרה שלנו גם אם מתבלבלים לרגע אין למי לחייג.
    ועצם ההסכמה לשאול את השאלה הזאת מקלפת את המאבטח וחושפת את המנהיגה או המנהיג החזק, האוהב, הגמיש, ששמח לשאול את עצמו : "מה הרצון האמיתי, מה המהות שמסתתרת מאחורי הבחירה שלי, המהות שמרגשת ומשמחת אותי שלפיה אני מנהיג (במקרה הזה) את משפחתי.".
    אז מה היה לנו ?
    שלב א : יש לנו גבול – למשל " עברה שעה – סוגרים את המחשב"
    שלב ב : יש לנו צורך ברור שהגבול נועד לספק – למשל " חשוב לי לפגוש את הילד שלי וכשהוא במחשב זה לא אפשרי "
    שלב ג : המהות. החזון שנפגוש כאן יהיה משהו שמתקשר לצורך שגילינו בשלב ב. בצורה פשוטה ואינטואיטיבית.
    לא נצא כאן למסע אינטלקטואלי שבו מתאמצים לחבר בין סגירת המחשב – לבין הצורך במפגש לבין – המהות שהיא... "אה כן, יש לי חזון על עולם בלי טכנולוגיה".
    נדע שהתשובה בשלב ג, מדויקת לפי ההתרגשות והשקט ואולי אפילו הגאווה שיציפו אותנו כשנפגוש בה. אפשרויות לדוגמא במקרה של ה"גבול" הזה :
    1. הצורך – "שהילד שלי ישחק במשחקים אמיתיים". המהות - " בבית שלנו מחוברים לעולם החומר".
    2. הצורך – " לפגוש את הילד שלי פנים אל פנים" המהות – "יחסים עמוקים של קירבה בבית ".
    3. הצורך – " שהילד שלי יהיה יותר רגוע " המהות - " חיים שלווים בבית. הרבה תשומת לב לכל פרט".

כשנסכים להוריד את הקליפות של השכבה הראשונה והשכבה השנייה אנחנו עשויים לגלות כל מיני דברים מפתיעים.
1. מעולם לא שאלתי את עצמי מה החזון שלי. בשביל מה באמת אני טורח להשליט את העקרונות האלה.
2. בשביל לשאול את עצמי על המהות, אני צריך להיפרד מאותו חלק ילדותי שממש לא מסוגל להנהיג שאומר " מה זה חשוב מהות שמהות, כולם יודעים שכל כך הרבה שעות מסך זה מסוכן ומזיק, שיסגור וזהו!".
3. כשאני מגלה שמעבר לצורך לפגוש את הילד שלי (למשל) מסתתרת המהות – יחסים עמוקים וקרובים בבית, אני גם מגלה שאני בעצמי רוב הזמן מנותק מהמהות הזאת. ובעצם כשהוא יסגור סוף סוף את המחשב הוא לא יפגוש אבא שפנוי רגשית לפגוש אותו אלא אבא שמפיל עליו את רשימת המשימות, או אולי אבא שבעצמו שקוע בשיחה ממש חשובה בסקייפ.

עכשיו נמפה את החיים מחדש. נהפוך את הטפל ליקר. לזהב טהור.
א. עושים רשימה.
כדי להתחיל להעביר את ההנהגה בבית מהמאבטחת אל המנהיגה אני מזמין אותך לחקור חקירה הוגנת ללא משוא פנים את כל הגבולות שהצבת. פשוט נלקט לרשימה אחת את כל ה"האמצעים" - כל הכללים /חוקים/מנהגים שאתם רגילים להאבק עליהם עם ילדיכם.
("לא מקללים" " " רק קרמבו אחד" " "לא לאכול בידיים" " לחזור הביתה לפני חצות" " "חייבים לבוא לסבתא בשישי"
" חייבים לעשות אמבטיה " " אצלנו לא מעשנים" " קודם הארוחה ואחר כך הקינוח " " קודם שיעורי בית ואחר כך לשחק עם חברים" " אם בחרת בחוג אתה מתמיד בו" " ככה לא מדברים לסבתא/דודה/מורה/אח קטן" ועוד ועוד).

ב. מנפים אמצעים מיותרים.
נעבור על הרשימה ונראה איזה צורך אמיתי (כזה שבאמת חשוב למישהו) מתאפשר בזכות אותו כל אמצעי.
כל האמצעים שלא באמת נחוצים – שלא מקלים על צרכים חשובים להתקיים, נשים ברשימה נפרדת, תחת הכותרת:
" האם זה באמת חשוב לי ? (שיצחצח שיניים/ שיעשה שיעורי בית/ שנאכל ביחד ארוחת ערב "וכו )

ג. מנפים צרכים מיותרים .
ניקח את רשימת הצרכים החשובים שלמענה אנחנו "נוקטים באמצעים "(שמים גבולות) ונראה מי מהם משרת מהות עמוקה. חזון מרגש שיש לך על חיי המשפחה שלך. כל הצרכים שלא משרתים חזון כזה יעברו לרשימה חדשה תחת הכותרת : "האם זה באמת חשוב לי ? " "(שיהיה שקט בבית, שידע לקרוא, וכו'). נתבונן על הרשימה וננסה לגלות של מי הצורך הזה. אולי הוא היה שלי פעם וכבר לא. אולי הוא קשור לבן/בת הזוג? אולי אני מחשיב אותו בגלל שאחד מהורי מחשיב אותו? אולי אני רוצה בו כי זה נחשב טוב בחברה או ישפר את הדימוי של המשפחה שלי לדעתי וגם את שלי?.
ד. מחזקים את המהות.
ניקח את הרשימה המרכזית . מה שישאר בה אלה כמה שרשראות קסם כאלה למשל :
1. אמצעי/גבול – כולם מנקים את הכלים שבהם אכלו. 2. צורך – אני לא מנקה אחריהם 3. מהות/חזון – יש סולידריות בבית שלנו, כל אחד רגיש לצרכים של כל אחד אחר.
1. אמצעי/גבול - לא מניחים כפות רגליים על אנשים או רהיטים. 2. צורך – שלא ירד הלכלוך של כפות הרגליים על אף אחד ושום דבר. 3. מהות/חזון – יש עדינות ורגישות כלפי אנשים וכלפי חפצים שיקרים לאנשים.


מתבוננים על כל המהויות שנאספו, כל היהלומים שבתחתית השרשראות.
איך ניתן עוד יותר לחזק אותן ?
מה יעזור לי לדבוק עוד יותר בחזון שלי?
מה אני יכול לעשות שיאפשר לשותף/שותפה שלי (מבוגר אחר שבבית?) לראות ולכבד את החזון שלי?
מה יקל על ילדותיי להבין מה החזון שלי וללכת אחריו?

 

 חזרה לאתר

 

 

 

 

נוצר באמצעות מערכת רב דף מבית רב מסר

.