5 שאלות למעבר מתגובתיות למנהיגות
חמש שאלות - ותשובות :
הדיאלוג הבא הוא שיחה דמיונית, בין ילד לאבא שלו.
זו דוגמא ל"שיחה סמויה" אחת אפשרית שמתחוללת כמה שכבות מתחת למאבקי הכוחות.
השאלות של הילד דומות לשאלות של הילדים שלנו.
התשובות של האבא הן רק דוגמא מאד ספציפית וכל אחת ואחד מאיתנו יענה תשובות לגמרי שונות על אותן השאלות. הדרך שלנו לדעת שהתשובות שלנו נכונות הן מידת השמחה שלנו כשחושבים ואומרים אותן.
המפתח לחזרה מתגובתיות למנהיגות הוא תנועה חזרה מ-
תגובתיות : דקלום חסר חיות של צרכים משימות רעיונות ופחדים. אל -
מנהיגות : היזכרות מרגשת במי שאנחנו באמת, רעיונות ותשוקות ואיכויות עמוקות בנו.
1. אבא, תגיד, אתה בנאדם נדיר ומיוחד?
כי מצד אחד בעיני אתה מאד מאד מיוחד. מצד שני, אני לא יכול לספק לך תחושת ערך על ידי שאקשיב לך או אתנהג לפי הדרישות שלך. גדול עליי התיק הזה. אז אתה מסכים לקחת אותו עלייך?
אוקיי. הבנתי. אז בקשר לכמה אני מיוחד, אז זה לא כזה דבר שאני רגיל לחשוב וזה קצת מביך אבל האמת שכן. אני כן נדיר ומיוחד. אני הבנאדם הכי רגיש בעולם. באמת. והגוף שלי, הוא זז בצורה ממש מיוחדת אפשר להגיד סוערת ומדוייקת למוזיקה. וגם יש לי כוח רצון פלאי, כשאני מחליט שמשהו חשוב לי, שום דבר בעולם לא יכול לעצור אותי. וגם... אני פותר בעיות במחשב בקלילות וללא מאמץ.
2. תגיד אבא, מה החזון שלך, מה הרצון העמוק שלך?
שמניע אותך להילחם איתי שאפסיק להתווכח איתך על מתי ללכת לישון והאם לשטוף ידיים, ומתי להיכנס לאמבטיה והאם ללבוש סנדלים, בקיצור על כל דבר?
הרי אתה המנהיג פה, בטוח יש לך סיבה עמוקה להתעקש כל כך, סיבה אמיתית, לא יכול להיות שכל הבלאגן הזה נובע רק מהצורך שלך שאני אהיה נקי או שכבר תיפתר ממני בלילה?
אוקיי. החזון שמרגש אותי כאן, שמסתתר עמוק עמוק מאחורי הצרכים והגבולות זו תחושה של ביחד. אני רוצה להוביל את המשפחה שלי לתחושה דומיננטית שאנחנו ביחד. נותנים אחד לשני, נמצאים אחד עם השני, מקשיבים אחד לשני. כשאני חושב מה הכי רחוק מהמאבקים האלה בינינו, מה הדבר שהכי מרגש אותי שיבוא במקומם, אני רואה אותי ואותך זה לצד זה. לא רק שלא רבים. לא רק שמתקתקים את המשימות. אני רואה אותנו מרגישים ביחד, ברית כזאת.
3. אוקיי, אבא, אם כך, אתה מסכים להיות ההשראה שלי לחזון הזה?
אתה מבין, החזון הזה מאד מרגש גם אותי. וממש אני משתוקק להריגש בינינו את הברית העמוקה הזאת. את תחושת הביחד. אבל...
אני לא יכול להוביל את זה. אני הילד. וכשאתה מצד אחד אומר שזה החזון שלך, אבל בחיים עצמם אתה השראה לדברים אחרים, אני הולך אחריך, לאן שאתה מוביל.
הרי אתה גם איתי בבית וגם עם אמא ואפילו בעבודה שלך השראה ללמד אחרים, לתקן אותם, להציל אותם, לטפל בהם אבל מתי אתה השראה ללשבת ביחד. ללהרגיש ביחד ככה סתם?
אוקיי הבנתי. באמת יש פה סתירה. אני בעצמי רוב הזמן לא חי את החזון שלי ובטח שלא מקרין אותו. אבל... אני החזון הזה של תחושת הביחד כן מרגש אותי. ו... ואני מסכים בכל זאת להיות מקור השראה שלך לזה. גם אם עוד לא יודע איך.
- האם אתה מסכים אבא, לכבד את החזון שלך?
כי אתה מבין, אני רק ילד. גם כשאני לגמרי בעניין ורוצה שתתקיים בבית תחושת הביחד, אני לא יכול ליצור את התנאים לזה ואני לא אחראי על סדרי העדיפויות ובכלל... עוד יש לי הרבה זמן עד שאתחייב על משהו לאורך זמן. אז מה אתה עושה אבא, בחיי היומיום כדי שהחזון יתגשם וגם כדי שאני אראה במציאות כמה זה חשוב לך ולא רק כשאנחנו רבים ואתה צועק
"למה איתך הכל במלחמות, מה יקרה אם פעם אחת פשוט תלך איתי בלי ויכוחים!"
אוקיי.
אני "זורם" איתך.
א. אני מתחיל לשים לב לכל המקרים האלה שבהם אני מגיע מבחוץ ומתחיל לנהל את העניינים בלי "לראות בעיניים". מנסה לקחת צעד אחורה ולראות מי שנמצא איתי ואפילו מה שהוא מרגיש.
גם איתך, גם עם אמא וגם בעבודה. ובעצם גם עם שתי האחיות שלך.
ב. בארוחות ערב אני פחות מדבר ושואל שאלות, יותר מסתכל עליכם. מרגיש את ה"ביחד".
ג. בכל פעם שרוצה ממך משהו (לקום מהמיטה, לסגור את המחשב, ללכת לישון, לשטוף ידיים) אני משתדל לפני זה לבוא אלייך. למשל לשבת לידך במחשב ולהתעניין במשחק לפני שאומר לך לסגור.
או הולך אלייך לחדר ומחבק ומקשיב לפני שמדבר על האמבטיה.
ד. אני קובע לעצמי ערב אחד בכל שבוע שבו אני נמצא שלוש שעות רק עם אחד מכם. ובשלוש שעות האלה, לא מפיל משימות או מלמד או מחנך או עוזר אלא רק משחק ביחד או סתם אוכלים גלידה או רואים סרט שמעניין את שנינו.
ה. אני מעביר את הפרוייקט החדש למוטי כדי שאוכל להיות עם טלפון סגור כבר מחמש בערב, כדי שלא יהיה סיכוי שאתחיל להיות ביחד איתך לקראת השינה ופתאם אצטרך לצאת ל"שיחה דחופה".
ו. אני משתף את אמא שלך בחזון שלי, מוצא דרך להדליק אותה על זה גם ואם לא מצליח מבקש שתתמוך או לפחות שלא תפריע בכל המקרים שבהם אני מכניס את הביחד לתוך היומיום, גם אם זה לא ממש מצליח לי.
זה מה שחשבתי בנתיים. מה אתה אומר?
- האם אתה מסור לחזון שלך אבא?
כי אתה מבין שאני לא יכול לדעת שזה באמת חשוב לך ושאתה מסכים להנהיג אותי לשם כשאתה נדלק על זה יום אחד ולמחרת שוקע לעניינים שלך ושוכח את זה.
כמו שכבר אמרתי, אני כאן הילד ואני חייב לקבל את האפשרות לפעמים לקיים את החזון ולפעמים לגמרי לשכוח ממנו ושאתה, התור המנהיג שלי, תמיד תזכור את זה ותמשיך להאמין בזה יום אחרי יום אולי במשך חודשים ושנים. כך אוכל פשוט לנוח ולהצטרף אלייך. לא להרגיש אפילו לרגע שהגשמת החזון שלך תלויה במידת שיתוף הפעולה שלי. הבנת?
הבנתי. אתה אומר לי שאם זה באמת חשוב לי, אז אני פשוט הולך על זה עוד ועוד עד שיתגשם.
בעצם כמו שאני הקמתי את העסק שלי וכמו שהתמדתי בלחזר אחרי אמא שלך, בעצם בכל תחום שבו היה לי רעיון חדש שרק אני מאמין בו ובעצם רק אני רוצה בו.
אוקיי. אז מגניב. אני כותב לי ביומן משימה לארבעה חודשים הקרובים : יצירת תחושה של ביחד בבית.
אני שם ביומן את הפגישות של השלוש שעות מהסעיף הקודם לכל 4 החודשים האלה.
אני מדבר עם אמא שלך על הערבים. מנסה לארגן איתה שבחודשים הקרובים היא תהיה עם הקטנות כדי שיהיה לי קל יותר להיות איתך ביחד בסבלנות במשך כל התהליך. אתה יודע מה?
אני רושם לי ביומן הארבעה חודשים האלה בכל ערב לפני השינה לשאול אותך איך היה לך איתי היום. ורק להקשיב בלי להעיר או להציע או להצדיק.
אוקיי, נשמע לי מעולה.
נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר